פרשת כי תצא

(לחץ להגדלה)

"כי יקרה קן ציפור לפניך...כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך"...

וברש"י הקדוש – "אם קיימת מצוות שלוח הקן, סופך  לבנות בית חדש ותקיים מצוות מעקה, שמצווה גוררת מצווה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים, לכך נסמכו פרשיות אלו"

מבואר שמצוות שילוח הקן היא אחת המצוות הקלות: כאשר נקרה בדרכו של אדם קן ציפור, והוא רוצה לקחת את הגוזלים או את הביצים, הוא צריך לסלק את האם כדי שלא תחזה בלקיחה. ומיד לאחר מכן- מצוות מעקה, שהיא מצווה שאפשר לקיים כאשר האדם קונה או בונה בית – אזי הוא צריך לשים מעקה לגג, שמא יפול ממנו אדם. מה פשר הסמיכות הזאת? כנראה שיש כאן מהלך.

 אולי אפשר לראות זאת "מהקל אל הכבד", כמו המשפט המפורסם (שאני בטח לא מצטט אותו נכון) שכל מסלול, גם הכי ארוך, מתחיל בצעד ראשון. הצעד הראשון הוא דבר קל, ואחריו מגיע עוד צעד, ועוד צעד. כאשר אדם מקיים מצווה, הוא מגלה את הקב"ה במציאות, ומפני שה' נמצא בכל מקום, צריך לגלות אותו בכל מקום. נמצא, שכאשר אדם נמצא בדרך הרצון לגלות את ה', ומתחיל בדברים קטנים, הוא יגיע במסלול גם לאותן נקודות בהן יש צורך בהשקעה גדולה יותר. וממילא- הוא יצטרך לקבל משמיים את הכלים לכך. כלומר, אם לנסות להבין את רש"י- לא הכסף הוא השכר על מצוות שילוח הקן, אלא ההזדמנות לבוא ולגלות את מציאות השם בעוד ועוד תחומים בחיים, וכשאדם מגלה נכונות לכך, ממילא מגיע לו השפע שיאפשר לו לעשות זאת. 

בח"י אלול, שחל בשבת, יום הולדתם של הבעש"ט ובעל התניא, זכותם תגן עלינו, ונזכה לשפע כל טוב, לגילויים חדשים ושבת שלום

פרשת עקב

(לחצו להגדלה)

גילוי נאות: זוהי פרשת הבר מצווה שלי, בעוד שבוע אהפוך אי"ה לבן שלושים ואחד קייצים, אנסה לא להיות משוחד, אבל אני באמת חושב שיש כאן בפרשה המון נקודות שורשיות שאפשר ללמוד מהם על עבודת האדם בעולם.

ישנו מהלך מפסוק י' בפרק ח' עד פסוק א' בפרק ט', שאני זוכר שראיתי אותו איפושהו, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי ולכן אני מוציא ממגירות הזיכרון שלי, אוסיף קצת מעניות דעתי ועוד מספרים קדושים בעזרת ה' על הנושא 

בפסוק י' ישנו הציווי לברך את ה' לאחר שאוכלים, כלומר ברכת המזון "ואכלת ושבעת וברכת". שלושת הפסוקים הבאים בונים לנו תהליך שקורה לאחר השביעה :"השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצוותיו וחוקיותיו"... ומדוע? מפני ש "פן תאכל ושבעת..ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך...ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך"

באחד ממדרשי חז"ל כתוב כי בכל מקום שאתה מוצא אכילה אתה מוצא אזהרה, ולמה? כי בכל פעם שהאדם שבע, יש סכנה שהוא יישכח מאיפה הוא קיבל את כל השפע. השובע גורם למצב שמופיע בפסוק יז':"ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" האדם מלא בעצמיותו כאשר הוא שבע, הוא שוכח להודות, ולא זוכר שהמילוי הזה הוא לא מובן מאליו. נמצא שמצב החיסרון משאיר אותנו תמיד בידיעה שאנחנו צריכים תמיד להיות בתנועה, קדימה, ואת זה אפשר לעשות רק כש"רעבים" ומפרש בצורה מופלאה את הפסוק הראשון של הפרשה רבינו הרב אברהם ירוביץ זצ"ל(אם הבנתי את מה שכתב)– "והיה עקב תשמעון", כאשר תעשו את עצמיכם כמו עקב,המקום הכי נמוך, אז תשמעון, אז תצליחו לשמוע את הדיבור האלקי, מה ה' רוצה ממני במקום הזה שבו אני חסר וכיצד אני מתקדם, כי כאשר אני מרגיש "שבע מהמציאות" אני מלא בעצמי ואני לא מקשיב למה שהעולם מדבר אליי, כי הקב"ה מדבר אלינו מתוך הכישלונות שלנו והנפילות שלנו ואם איני טועה האריז"ל  כותב שבמקום שהכי קשה לבנאדם שם הוא התיקון שלו, וכך על ידי שימת הלב כאשר אנחנו נמצאים במקום נמוך ומרוקן מאגו,  יכול  כל אחד להקשיב בצורה ברורה  לדעת מה התפקיד שלו במציאות.

שנזכה לפנות מקום בתוכנו, בשבילנו, בשביל הסובבים אותנו, ונזכה לאחדות פשוטה במהרה בימינו אמן.

פרשת ואתחנן

(לחץ להגדלה)

פרשת "ואתחנן" מתחילה בבקשתו של משה רבנו להיכנס לארץ ישראל, לאחר שכבר נתבשר כי לא יוכל להיכנס אליה. בפסוק כו: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", ורבו הפירושים בעניין של תחינתו של משה רבנו, ועל חוסר הענותו של ה' יתברך לתת למשה להיכנס לארץ המובטחת.

ראיתי דבר נפלא בספרו של הסבא של סבא שלי, ר' אברהם צבי מרגליות, שאתמול בי' באב היה מאה שנה לפטירתו, ולכבודו אני מביא את הדבר:

את פרשת "ואתחנן" תמיד ייקראו אחרי תשעה באב (ידוע שיש שנים מעוברות ופרשיות שנקראות ביחד או לחוד אך פרשה זו תמיד תהיה לאחר תשעה באב), ומסביר ר' אברהם צבי זיע"א, שכל עניין של תשעה באב זה לבכות על החורבן והציפייה לבית המקדש, והנה עובר לו תשעה באב, ולכאורה תפילות עם ישראל אינן נענות, ודבר זה יכול להוביל לרפיון ידיים ולשבר אמונה חס וחלילה, ולכן נקראת פרשה זו, משה רבנו מתחנן אל ה' להיכנס לארץ, ולכאורה גם הוא לא נענה, וכמו שכתבנו לעיל יש המון פירושים מדוע לא עלתה תפילתו של משה ונמנעה ממנו הכניסה לארץ, אך גלוי וידוע לכל שתפילתו עשתה פירות, וכמו שדרש בעל "מגלה עמוקות" שלעתיד לבא כשייבנה בית המקדש ויהיה קיבוץ גלויות אזי יתגלה לכל אחד מישראל מה הייתה מקומה של תפילתו ואיך השפיעה לטובה,

לעניות דעתי כך גם אצל האדם, שנקרא מקדש מעט, ולפעמים הוא משקיע וחותר למשהו, ולא יוצא כביכול כלום. אך הדרך ממשיכה, וכשמגיעים למקום שאמורים להגיע רואים איך כל המאמצים שהושקעו במקומות אחרים כביכול הם אלו שכיוננו אותנו לאיפה שאנחנו כעת.

שנזכה לסבלנות ומשם להבנת הדרך ולחתירה לגאולה הפרטית, ושמשם תבוא גם הכללית.

פרשת דברים

(לחץ להגדלה)

אלו הדברים אשר דיבר משה

רש"י  מסביר בפירושו על הפסוק שמשה מוכיח את עם ישראל, אך עושה זאת ברמיזה מפני כבודם של ישראל (לדוגמה כשמשה רבינו אומר לעם ישראל "ובין תפל לדי זהב" שהם לכאורה שמות של מקומות, מביא רשי את דברי ר' יוחנן שכותב:"חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו), שואל ר' אברהם ירוביץ' בספרו "עבודת אברהם" מדוע היה צריך משה לרמוז לבני ישראל ולא פירש להם את כוונתו בתוכחתו, ומשיב הרב על פי מה שכתב האר"י ז"ל (היום יום הפטירה שלו, זי"עא) שאין תיקון יום אחד דומה לחבירו, ואין תפילה אחת דומה לחברתה מיום שהעולם נברא ועד לעתיד לבוא, וכן גם בני האדם, שאין אדם דומה לחבירו בפנימיות ולא נברא אדם שדומה למשנהו מאדם הראשון ועד לעתיד לבוא, וכמו שהזכרנו כבר שיש שישים ריבוא אותיות בתורה וכנגדם שישים ריבוא נשמות מישראל. נמצא שהעולם תמיד נמצא במצב של תיקון ולכל אחד יש את היעוד שלו ואין אף אדם שיכול למלא את חלקו של חבירו. ולכן אין צורך לחשוב דבר כמו: "אם היה לי את מה שיש לחברי אז הייתי עושה כך וכך" מפני שזהו לא החלק שאני אמור לברר בעולם. לכן משה רבנו בתוכחתו דיבר לעם ישראל בצורה של רמז,  כך כל אחד הבין את מהות התיקון שמתאימה לו לשורש נשמתו מתוך התוכחה הרמוזה. ממש כמו שהעולם מתנהג ברמזים ואנחנו אמורים להקשיב לרחשי העולם כדי לדעת איך לפעול בו.

שנצליח לפתוח את האזניים ולפנות מקום בעצמינו ולשמוע מה אנחנו אמורים לתקן, ושהכל מה'.

שבת שלום,

רועי.                          

מטות - מסעי

(לחץ להגדלה)

"וידבר משה אל ראשי המטות...איש כי ידור נדר...לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה".

פרשת מטות מתחילה בדיני נדרים והפרתם.  נושא הנדרים נחשב לחמור ובעייתי. אנו רואים למשל,  במגילת קהלת :"טוב אשר לא תידור משתדור ולא תשלם". אחרי הכל, מדבור בסך הכל במילים. אולי אפילו פליטת פה. מדוע דיני הנדרים מטילים אחריות כבדה כל כך על אדם, רק בגלל שאמר משהו?

 ובכן, ידוע כי כל הבריאה כולה נוצרה על ידי מילים. כמו שכתוב במסכת אבות: "בעשרה מאמרות נברא העולם"  - בעשר פעמים שכתוב "ויאמר" בסיפור הבריאה בפרשת בראשית (למעשה יש תשע פעמים אך המילה בראשית נקראת גם כן אמירה – כמובא במסכת ראש השנה, יש לזה סיבה כמובן, אך לא כאן המקום להאריך) וכן כתוב בזהר הקדוש – "בכ"ב אתוון דאורייתא", כלומר- בעשרים ושתיים אותיות של התורה, וכמו שכתוב שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. אין דבר שבעולם שלא התהווה מהדיבור האלוקי. ולא רק זה- הדיבור האלוקי מהווה את המציאות בכל רגע ורגע,  כמו שכתוב "ואתה מחיה את כולם". הקב"ה מחייה את כולם כל הזמן, ואילו היה הדיבור האלוקי פוסק לרגע אחד מלהחיות את המציאות,  היא הייתה פשוט מתבטלת.

חלק מאותן ניצוצי חיות נפלו בשעת השבירה (חלק מתהליך הבריאה) ותפקיד האדם הוא לתקן את השבירה ולאסוף חזרה את אותן ניצוצי חיות שקשורים לנשמתו שלו. ואיך עושים זאת? אנחנו אמורים לראות בכל דבר את החיות האלוקית שמפעמת בו.  בכך אנחנו מחזירים את הניצוץ הנפול אל מקומו.  אולי אפשר להמשיל את הדבר לפאזל של המון אותיות שאנחנו מורכבים ממנו, והמסע שלנו בחיים הוא לאסוף את החלקים החסרים (משל שטחי מאד אבל אני מקווה שזה מפשט את הדברים). לכן האדם צריך לשים אל ליבו את צורת ההסתכלות שלו על העולם- "בכל דרכך דעהו". משמעות הדבר היא, שבכל פרט ופרט בבריאה הקדוש ברוך ה' נמצא, ולכן מכל מקום אפשר לאסוף את חלקי הפאזל שלנו. ברגע שאדם נודר נדר, ואוסר על עצמו דבר כלשהו, הוא מונע מעצמו את איסוף חלקי הפאזל החסרים לו מאותו עניין.

אמרו רבותינו  ז"ל- "כל הנודר נדר כאילו בנה במה" . במה היא מקום להקרבת קרבן. בזמן שבית המקדש היה קיים נאסרה ההקרבה בבמות, והותרה רק בבית המקדש עצמו.  כאשר האדם מקיים את נדרו, הוא כאילו מקריב קרבן על אותה במה שבנה.

מה הקשר בין קרבנות לנדרים? בשני המקרים המטרה היא להתקרב לקב"ה (קרבן- מלשון קרבה). אבל התורה נותנת לנו את הדרכים להתקרב לה', והיא איננה רוצה שנוסיף על כך קרבנות משלנו. זאת הסיבה שאסור להקריב בבמות, וזאת הסיבה שדעתם של חז"ל איננה נוחה מנדירת נדרים.

כמובן שלכל מטבע שני צדדים. אחרי הכל, נדירת הנדרים לא נאסרה לגמרי.  כמו שכתוב בגמרא: "היושב בתענית נקרא קדוש". כלומר- מי שיודע לעשות זאת בכוונה הנכונה הוא צדיק. רק שלא כל אחד יודע לכוון בזה (תענית מורכבת מהאותיות ת"ת עני – תפארת ומלכות, זכר ונקבה, ואין כאן המקום להאריך בזה).

שנזכה להרכיב את הפאזל שלנו, שנשכיל לראות שאנחנו חלק מפאזל יותר גדול, אינסופי, ושנהנה מהחיפוש.

(הרעיון הנ"ל מבוסס על הספר "מאור עיניים")

שבת שלום,

רועי.

פרשת קרח

(לחץ להגדלה)

בפרשה זו קם קרח, קרובו של משה ואהרן משבט לוי, וחלק על ההנהגה הקיימת, ועל עצם הרצון האלקי, כמו שמבואר בתלמוד הירושלמי במסכת סנהדרין :"באותה שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ואין משה נביא וכו'" בזהר הקדוש מסופר לנו על העיקרון של המחלוקת : "תא חזי(בוא וראה) אהרן ימינא (אהרן מצד ימין) לואי שמאלא (לוי מצד שמאל) קרח בעי למיעבד חילופא דימינא לשמאלא (בא קרח ורצה להחליף את הימין בשמאל) – בתחילת פרשת בראשית מפרש רש"י שבתחילה רצה ה' יתברך לברוא את העולם במידת הדין (שמאל) וכיון שראה שאין העולם מתקיים הקדים מידת הרחמים (ימין)  ושתפו למידת הדין. הרצון של קרח היה לשנות את שורש ההנהגה במציאות הקיום, ומצד העיקרון אפשר לומר שהוא היה צודק – לאחר שראה בחטא המרגלים, ובצורת העבודה שבני אדם מתקרבים לה' והוא סולח להם ונותן להם את האופציה לחטוא ולקלקל, גמר בליבו להחזיר את מצב הבריאה הראשוני, שבני האדם יחיו תחת יראת ה' התמידית ולא יהיה מקום לחוטאים בעולם, אך מצד האמת, אין ביכולת העולם להתקיים תחת מידת הדין לבד, ומהלך כזה היה גורם לאיבוד העולם ברגע. כביכול קרח שכח את המשפט "בכביש אל תהיה צודק תהיה חכם", ובמקום לקרוא את המפה נכון הוא רצה להדבק בעקרון שהיה יכול להביא את העולם לקיצו. אולי אפשר לומר שהדבר דומה למחלוקת במסכת סנהדרין על עניין העדיפות  במשפט – הדין או הפשרה, ורואים שם שעדיפה מציאות הפשרה, השלום עדיף על האמת, כמובן שישנם מקרים קיצוניים שבהם אין מקום לפשרות, אך הקו הכללי שצריך להנחות את העולם הוא המקום עם היכולת לתקן ולא לשפוט באותו רגע.

הרמ"ע מפאנו כותב שבאמת שיטתו של קרח היא הנכונה וזוהי צורת העולם המתוקנת ושהוא היה צדיק, דבר המרומז בפסוק צדיק כתמר יפרח – סופי תיבות קרח, אך עד שנגיע לזמן הזה, שנזכה לתת מקום לתיקון בחיים.

שבת שלום,

רועי.

(ע"פ "קרן אורה" לר' אברהם צבי מרגליות)

פרשת נשא

לחץ להגדלה

הפרשה השניה בחומש במדבר, הפרשה ממשיכה בפירוט תפקידי שבט לוי, ולאחר מכן עוסקת בדינים והלכות שונות, ביניהם פרשת סוטה ופרשת נזיר וברכת כהנים. בהמשך מדובר על הקרבת קרבנות הנשיאים לרגל סיום הקמת המשכן.

" דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה'"

(פסוקים א-ח)

האלשיך הקדוש מסביר באריכות את עניין פרשת הנזיר. אך לפני שהוא מסביר בבהירות נפלאה את כל סיבות האיסורים שמוטלים על הנזיר ( שתיית יין וכל היוצא מן הגפן, היטמאות למת, תספורת)- מסביר הוא את הטעם לעצם נתינת האפשרות לנדר של נזירות. וזה לשונו :

 "אמנם, הנה רצה הקדוש ברוך הוא ללמד דעת את עמו ישראל עם קדושו. בל יאמר נא ישראל – הלא הוא יתברך הבדיל את שבט לוי ומהם את זרע אהרון ומתוכם את הכהן הגדול מאחיו, כי קדוש יאמר לו. והאם תלוי הקדושה במולידם ולא בבחירה הטובה היא? ... על כן בא האל-הים וילמדנו כי לא כן הוא".

יכולנו לחשוב שהקרבה לה' מועברת בירושה, ולא כל אחד יכול להתקרב לה'. לפי זה הקרבה באה מצד מעמד ולא מצד הרצון החופשי של כל אדם. מסביר האלשיך הקדוש שכל אחד יכול להגיע לקרבה הכי גבוהה לה'. לזה לא מוגבל לאף אחד. וכך מתחילה פרשת נזיר :"איש או אשה כי יפליא לנדר.." - קרבת האל שווה בשני המינים. ויותר מכך, היא גם יותר גבוהה מקרבתו של הכהן הגדול: על הכהן הגדול נאמר "כי נזר משחת אלהיו על ראשו",. כלומר- את הכהן מושחים בשמן, דבר שהוא חיצוני לאדם. ואילו על הנזר כתוב "כי נזר אלהיו על ראשו" – ראשו ממש ולא חיצוני לו.

מוסיף על העניין ר' אברהם ירוביץ זצ"ל ומזהיר אותנו כי לפעמים אדם יכול "לעסוק בפרשת נזיר", כלומר להתעסק בפרישות ועבודות גדולות, ומתוך כך להרגיש גבהות לב, שזהו דווקא ההיפך הגמור של רעיון הנזירות. לכן צריך אותו אדם תמיד לזכור מדוע נהיה "נזיר". כמו שכתב רש"י בתחילת פרשת נזיר הסמוכה לפרשת סוטה: ,"הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין"- כלומר מהיראה לחטוא, אדם מפריש עצמו. האפשרות הקרובה שנחטא היא הסיבה לפרישות היתרה שאנו עשויים לגזור על עצמינו לפעמים. לכן, גם כשעובר זמן והאדם מתרגל לאותה פרישות, הוא צריך תמיד לזכור מאיפה זה התחיל, ולשים מול עיניו שאילולא ה' בעזרו יכול תמיד ליפול ממדרגתו.

שנזכה לקרבת ה' אמיתית מתוך ענוה.

שבת שלום,

רועי.

פרשת במדבר

לחץ להגדלה

הפרשה הראשונה בחומש הרביעי, מתחילה במניין בני ישראל, חלוקת השבטים למחנות, ופדיון בכורות בני ישראל בבני שבט לוי לאחר חטא העגל (בני לוי החליפו את תפקיד הבכורות בעבודת המקדש. בתחילה היו אמורים הבכורות מכל משפחה בישראל לעבוד את עבודת הקודש)

"שא את ראש כל עדת בני ישראל"

בפסוק זה משה מצווה לספור את בני ישראל. וכך מסביר רש"י הקדוש את עניין מניין בני ישראל – "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם"

במקום נוסף של מניין, בפרשת כי תשא, הכתוב מפרש שהמניין יעשה על ידי כסף, שנקרא "כופר נפש". כלומר: כל אחד ייתן מטבע, ואת המטבעות יספרו. באותו מקום רש"י מפרש שכאשר מישהו בא במניין שולט בו עין הרע. נשאלת השאלה המתבקשת – כיצד שני הפירושים של רש"י מסתדרים יחדיו? אם עניין המניין הוא להראות את חיבת ישראל, מדוע הם צריכים להביא כופר נפש?

מסביר בצורה נפלאה הרב אברהם ירוביץ זצ"ל את השאלה לפי הכתוב בזהר הקדוש – כל שפע גשמי שהאדם רואה ומתפעל ממנו, נפתחת האופציה להיזק, כי מרגע שאדם מתפעל מהשפע הגשמי יכולה עין הרע לחול עליו, אך מדוע? מסביר הרב שברגע שהאדם מתפעל ממשהו גשמי הוא יכול להרגיש בלב כאילו הדבר נעשה מעצמו, וחס וחלילה מנתק אותו מהמשפיע שלו – הקב"ה, ובכך בעצם מפריד את החיבור בין המשפיע למושפע וללא ההשפעה מה' ממילא השפע הגשמי נעלם, כי יש סתימה באינסטלציה.

לכן כאשר משה רבינו מונה את עם ישראל הוא מזכיר שה' הוא זה שהרבה את עם ישראל, הוא חיבר את הריבוי והשפע של גודל עם ישראל למי שגרם לזה לקרות – לה' יתברך וכך בעצם שמר את הקשר בין המשפיע למושפע.

את פרשת במדבר קוראים תמיד לפני שבועות, כהכנה למתן תורה, ידוע שיש בישראל שישים ריבוא שורשי נשמות אשר מחוברות לשישים ריבוא אותיות שבתורה, וכמו שבספר תורה עם אות אחת פסולה כך כל ספר התורה פסול כך גם בעם ישראל, אם אחד פסול כל העם פסול, אולי אפשר להגיד שהדרך להיות פסול הוא ע"י לא לראות שאתה חלק מהכלל ואת זה המפקד בא להראות לנו, שסופרים את כולם, היחידה היא חלק בלתי נפרד מהכלל, מתי שמישהו מנסה להפרד מהכלל  הוא פשוט מפרק את החבילה כולה. אולי אפשר לומר שזהו הדבר הכי חשוב בחיים - לא להיות נפרד. להבין תמיד את הקשר.

שתמיד נזכה לראות את החיבור בינינו לבין הסובבים אותנו ובינינו לבין הקב"ה.

בשורות טובות וחודש טוב,
רועי.

פרשת בהר בחוקותי

לחץ להגדלה

עוד צמד פרשיות שנקראות יחדיו בשנה שאינה מעוברת. פרשת "בהר" מתעסקת בשמיטה, יובל, גאולת קרקעות, איסור ריבית, דיני עבד עברי, גאולת עבד עברי שנמכר להיות עבד אצל גוי, איסור פסל, מצבה ואבן משכית. בפרשת "בחוקותיי" מתוארות הברכות והקללות שיבואו על עם ישראל בהתאם לשמירה או אי שמירה על מצוות ה'.

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ.." (בהר פסוקים א'-ד')

רש"י הקדוש שואל בפסוק א': "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו בסיני", מדוע בחרה התורה לציין בנפרד את העובדה שאת מצוות שמיטה קיבלו בהר סיני? הרי כל המצוות נתנו בהר סיני? מסביר רש"י שמהדיוק הזה אפשר ללמוד שכמו שכל העניינים הקשורים במצווה – "כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני" (רש"י בפסוק א') כך כל שאר פרטי ודקדוקי המצוות האחרות ניתנו אף הם בסיני. אבל בעצם השאלה נשארת – מדוע דווקא מצוות שמיטה? לא יכלו לכתוב לנו את זה על מצווה אחרת נניח ציצית, ולומר לנו שמה מצוות ציצית ניתנה בסיני כך שאר המצוות וכו'?

בפשטות התשובה היא ששמיטה היא מצווה שיכולה להתקיים רק בארץ ישראל, והיינו יכולים לחשוב שהכי מתאים לצוות עליה בכניסה לארץ. לכן, אם היא נאמרה בסיני, במדבר, כשעוד לאף אחד אין נחלה משלו שהוא יכול להפקיר, קל וחומר שמצוות כמו ציצית או כשרות נאמרו בסיני. אבל עדיין אפשר לשאול: למה דווקא שמיטה, ולא מצווה אחרת שתלויה בארץ כמו מעשרות או כמו ביכורים?

מצאתי רעיון מופלא בספר "פרי הארץ", ואני מקווה שהבנתי אותו נכון – כל הרעיון בשנת שמיטה שכל שש השנים שלפניה מתבטלות אצלה. בשנה השביעית כל השדות שלך הם הפקר, כל אחד יכול לבוא ולקחת, אתה לא עובד את האדמה כדי להגדיל יבול, ואתה כמו כל אחד אחר בשטח שהוא כביכול שלך. לגבי הדאגה מה יאכלו העם בשנה שלאחר מכן- יש הבטחה שלמרות חוסר התפעול בשטחים החקלאיים, ה' ידאג לכל הצורך שלך למזון וכלכלה. וחוזר חלילה – יש תנועה מעגלית של השתדלות של שש שנים ואז לראות בחוש שגם בשנה שאתה בעצם לא עושה כלום ועם זאת אתה עדיין מקבל הכל. נמצא שכל זמן שהרווחת לא הרווחת בגלל שחרשת וזרעת, אלא בגלל שרצון ה' הוא לתלות את פרנסתך בעבודה זו. נמצא שכל שש השנים מתבטלות לשנה השביעית ואתה מתבטל לה' ומבין שהכל זה ממנו. זה בדיוק העניין של הר סיני – הענווה. משמעות הענווה היא ההבנה שאני לא המרכז, וזה קורה ע"י  שאני מסוגל לראות את ה' בכל מקום ולדעת שהכל זה ממנו. התורה ניתנה על ההר הכי ענו (לפי המדרש) וע"י האדם הכי ענו שהיה קיים אי פעם – משה.

השמיטה היא הביטוי החזק לביטול הזה, ויותר ממנה – היובל- שבה יש "ריסטארט" עולמי. הכל חוזר לבסיסו הראשוני: העבדים משוחררים, הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים, ומעל כל זה מרחפת הבטחה גדולה שהכל  יהיה בסדר.

שנזכה לביטול אמיתי.

פרשת אחרי מות - קדושים

לחץ להגדלה

אחרי מות – קדושים

עוד אחד מצמדי הפרשיות אשר נקראות יחדיו כאשר השנה איננה מעוברת (ראו הסבר בפרשת תזריע-מצורע). הנושאים המדוברים בפרשיות אלו הם: בפרשת אחרי מות -  דרך כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לבית המקדש, האיסור להקריב קרבנות מחוץ למקדש, מצוות כיסוי הדם לרחק השחיטה (אסור להשאיר דם מגולה), ואיסור גילוי עריות. בפרשת קדושים ישנן מצוות בין אדם לחבירו, בין אדם לה', מצוות של צדק חברתי, מצוות התלויות בארץ ישראל, ואיסור ללכת בחוקות הגויים. כרגיל אני בוחר רק פסוק אחד:

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם."

רבים המפרשים ששאלו על עניין החיבור בין שתי המצוות הנזכרות בפסוק- מצוות כיבוד הורים (או יותר נכון- מורא אם ואב) ומצוות שמירת השבת. רש"י מפרש על הפסוק: 
"סמך שמירת שבת למורא אב, לומר- אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר המצוות"
על פירושו של רש"י שואל האלשיך הקדוש, מדוע הסמיך הכתוב דווקא את מצוות השבת? הרי כל מצווה שיאמר לך אביך או אמך לעבור עליה, אין אתה רשאי לשמוע להם! 
מסביר האלשיך לפי המובא לנו במסכת נידה: "שלושה שותפים לו לאדם, אביו ואמו והקב"ה" – יכול היה האדם לחשוב שלחומר ישנם שני חלקים ואילו לנשמה רק חלק אחד ומפאת זה החלק ששייך לה' פחות חשוב, ואם היו אומרים לו אביו ואמו לעבור על מצווה מסוימת הרי הם הרוב בבריאת האדם ולכן יש להישמע להם. על כך עונה האלשיך- והרי מי ברא את ההורים של האדם ואת החומר בעולם כולו אם לא ה' יתברך?  יוצא שכל המרכיבים ביצירתו של האדם הם הקדוש ברוך הוא בלבד! והמצווה שמראה על כך שה' הוא בורא העולם כולו, גם החומרי, היא השבת, לזכר היום בו חדל ה' ממלאכת ששת ימי הבריאה. כמו שאנחנו אומרים בקידוש:

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת

לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם

בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

 ועוד דבר. על פי הביטוי "שבת וינפש" – מובא בספרים שהשבת היא כנשמה לגוף של העולם. וכמו שגוף שיצאה ממנו הנשמה איננו יוכל להתחדש, כך בלי השבת לא הייתה התחדשות לעולם. לחומר אין רלוונטיות כלל בלי הנקודה הפנימית שמחייה אותו. וכדי להפנים את חשיבות הנשמה לעומת החומר מדגיש הפסוק- חשוב לכבד את המקור שהעניק לנו את הגוף, אבל אם זה בא על חשבון החיבור למקורה של הנשמה- הנשמה קודמת. בלעדיה גם גוף לא יהיה.

פרשת תזריע מצורע

לחץ להגדלה

פרשת תזריע-מצורע

הקדמה:  בכל שנה נוהגים לסיים בבית הכנסת את קריאת כל התורה. בשנה לא מעוברת, ישנם פרשיות שנקראות בסמיכות, כלומר שתי פרשות במקום אחת באותה השבת, כדי להתאים את כמות הפרשיות שיש בתורה לכמות השבתות שיש בשנה. ישנן מספר פרשות שמתחברות באופן קבוע. אחד מהחיבורים נקרא השבוע: תזריע-מצורע. בין שתי הפרשות יש קשר תוכני – פרשת תזריע, שבה מסופר לנו על דיני טומאה וטהרה של יולדת, דיני נגעי צרעת האדם (בעור, בשיער הראש והזקן), המגבלות שחלות על המצורע וצרעת הבגד ופרשת מצורע, שעוסקת בדיני טומאה וטהרה של המצורע, בקרבנות שהמצורע מביא לאחר שהוא נטהר, צרעת הבית, ודיני טומאה וטהרה של הזב, בעל קרי ונידה.

"אשה כי תזריע וילדה זכר"

הביטוי תזריע לגבי אשה הוא מוזר. יותר מתאים להגיד על אשה שהיא "נזרעת" מאשר שהיא "מזריעה". ביטוי מוזר בפסוק הוא תמיד הזמנה- תמרור שאומר שכאן המקום לדרוש.

כדי להבין את הרעיון שלעניות דעתי מופיע בפסוק אקדים ואכתוב הסבר קצרצר על מושגי זכר ונקבה בקבלה ובחסידות: זכר מבטא רעיון של השפעה, ונקבה מבטאת רעיון של קבלה – משפיע ומושפע, כמו שתיל ואדמה. בכל אחד ואחת מאיתנו קיימות שתי הבחינות, כאשר מה שמגדיר מי המשפיע ומי המושפע הוא היחס ביניהם – הורים הם משפיעים, אבל לגבי ההורים שלהם הם מושפעים, כך שלגבי ילדיהם הם בחינה של זכר ולגבי ההורים שלהם הם בחינה של נקבה.

הרב אשלג זצ"ל, מחבר פירוש "הסולם" על הזוהר, מסביר שהאדם מנסה להידמות לה' כמו שענף הוא חלק מהעץ, וזהו המהלך התמידי של האדם, לנסות להידמות לבוראו. האדם הוא תמיד בחינה של מקבל לעומת ה' שהוא המשפיע, והנקודה הכי גבוהה בהתפתחות האדם היא להפוך גם כן להשפיע. אולם, האדם לעולם יהיה בחינה של מקבל לעומת ה', כך שיוצא שהמדרגה האופטימלית לאדם היא להיות במקום של "מקבל על מנת להשפיע".

לפי כך נבאר את הפסוק בצורה כזו: ברגע שהמקבל ("אשה") מבצע פעולה של השפעה ("תזריע"), אזי היא "ילדה זכר" –   כאשר נוצר השינוי בין להיות מקבל ללהיות משפיע הפעולה הבאה תהיה יצירה של השפעה נוספת , כלומר- לקבל ע"מ להשפיע.

שנזכה כולנו לאחוז במעלה וההבנה שבכל אחד מאיתנו חייב להיות מקום שמקבל כדי שנוכל להמשיך להשפיע לסובבים אותנו.

רק טוב,

חודש מבורך, ושבת שלום.

פרשת שמיני

לחץ להגדלה

פרשת "שמיני"

תקציר:  בפרשה זו מוקם המשכן לראשונה במדבר, שני בניו של אהרון הכהן מתים כאשר הם נכנסים להקריב קטורת ללא אישור, וכן מסופר לנו על החיות הכשרות והלא כשרות.

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל".

הפסוק הזה פותח חגיגית את פרשתנו שעוסקת בירידת השכינה אל המשכן. בהמשכו של יום זה, היום השמיני, כבוד ה' נראה במשכן קבל עם ועדה. הפתיחה החגיגית "ויהי ביום השמיני" מזמינה אותנו לתהות על משמעות היום הזה- השמיני. שמיני למה? ולמה לציין זאת?

היום השמיני הוא היום השמיני לבניית המשכן. על פי המדרש, לא באמת לקח שבעה ימים להעמיד את קרשי המשכן על מכונם. סך הכל מדובר באוהל- אהל מועד. מה שקרה הוא, שבכל יום בנו את המשכן ופרקו אותו מחדש. ולמה? כי הבנייה לא עלתה יפה. בנו את הכל, אבל כבוד ה' לא ירד אל המשכן, אז פרקו וחיכו למחר. ככה שבע פעמים. רק ביום השמיני- "וירא כבוד ה' אל כל העם". רגע מיוחד מאוד.

השאלה העולה היא- למה שמונה פעמים? למה לא חמש? שש עשרה? שלושת אלפים? כדי לענות על כך כדאי להכיר קודם את המשמעות הטיפולוגית של מספרים ביהדות.

שבע זה טבע. יש לנו שבעה ימים בשבוע, שבעת ימי הבריאה, מחזור של שבע שנים לשנת שמיטה, מחזור של שבע שמיטות לשנת יובל, ובימים אלה ממש אנחנו סופרים שבעה שבועות את ספירת העומר. המהלך הרגיל של החיים קורה במחזוריות של שבע. וכמו שיש לנו חמישה חושים רגילים ועוד את החוש השישי, יש לנו את היום השמיני- היום שהוא מעל לטבע.

גם ברית המילה נערכת ביום השמיני. הברית בינינו לריבונו של עולם היא על טבעית, כי הקב"ה חודר מבעד למסכיו הרבים של הטבע ופונה אלינו. כך גם בבניית המשכן. לא טבעי לבן אדם לראות את כבוד ה'. בדרך כלל הוא מסתתר מאחורי מסכי הטבע. לכן זה קורה רק ביום השמיני.

אלא שהיום השמיני הזה חייב לבוא רק אחרי עבודה קשה. שבעה ימים ניסו העם לבנות את המשכן. במשך שבעה ימים הם עברו מדרגה לדרגה וניסו את כל מה שיש לטבע האנושי לתת. בסופו של דבר, ביום השמיני, המשכן נבנה בדרך ניסית. מלמעלה. אלא שזה לא היה קורה לולא שקדם לכך מיצוי ההשתדלות האנושית.

בשביל שתשרה השכינה אצל כל אחד ואחד מאיתנו אנחנו חייבים לתת לשתי האפשרויות האלו להתקיים ביחד כל הזמן, מצד אחד לתת את המקסימום עבודה שיש לנו, ובמקביל להבין שלכל דבר יש "יום שמיני" – כל דבר שבסוף קורה הוא מתנה מלמעלה.

פרשת צו

לחץ להגדלה

לצפיה בתהליך:http://roymargaliot.com/TZAV

פרשת צו

"זאת תורת העלה, היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו"

פרשת צו נפתחת בפסוקים אלה, המסבירים כיצד יש להקריב את קרבן העולה. בבית המקדש הוקרבו סוגים שונים של קרבנות. כל קרבן הובא לצורך אחר, והוקרב באופן אחר. קרבן העולה  כשמו כן הוא – כולו נשרף ועולה לשמים, ושום חלק ממנו לא נאכל על ידי אדם. (רק העור של הקורבן ניתן לכהן המקריב.)

בספרי החסידות פסוק זה מובן כ לנו כיצד להסביר לנו כיצד יש לעבוד את ה' (ואני חושב שאפשר ללמוד מזה גם על דרך עבודת האדם בעולם ככלל ):

"זאת תורת העולה" – זוהי הדרך (תורה מלשון הוראה) שבה תצליח להעלות את כל כולך למעלה. בספרי החסידות מודגש, שכל העניין של עבודת האדם בעולם הוא לעשות נחת רוח לבורא. אולי אפשר להגיד שהדרך האידיאלית לעשות זאת היא לנצל את הפוטנציאל שהבורא גילם בכל אחד ואחד. כל אדם רוצה להוציא מהכוח אל הפועל את מה שנמצא בתוכו (בין אם הוא נגר, מורה או דייג), וכשהדבר מסתייע בידו אז הוא מרגיש סיפוק אמיתי. ולמה? כי הוא הצליח להשפיע על המציאות, וברגע שהוא עשה זאת הוא למעשה הוסיף את עצמו אליה -  והוכלל בה. המשךהפסוק בא להסביר לנו איך לבצע את המהלך הזה.

"היא העלה על מוקדה על המזבח" – למה לכתוב פעמיים "על מוקדה על המזבח"? הלא אנחנו יודעים שהמוקד נמצא על המזבח. "אור החיים" הקדוש מסביר את ההבדל בין מזבח למוקד, לפי כלל שנלמד בגמרא במסכת זבחים :

"כל אלו שאם עלו לא ירדו, אם ירדו לא יעלו. אמר עולא: לא שנו אלא שלא משלה בהם האוּר, אבל משלה בהם האוּר- יעלו".

 חלקי הקורבן שנמצא בהם פסול אמורים לרדת מהמזבח ולא להיות מוקרבים.  בנושא זה מוסיף לנו עולא הלכה: אם האש נתפסה באותם איברים, אז כבר אין הבדל בין האברים הפסולים לבין האברים הכשרים. הכול עולה על המזבח, ואפילו אם כבר הורידו את האיברים בגלל שנשרפו, יעלו אותם שוב לשריפה.

לפי זה  מסביר "אור החיים",  ש"על מוקדה" מתאר מצב בו האש כבר שרפה את האיברים ולכן אם נמצאו פסולים והורידו אותם יעלו שנית  להישרף במזבח. ובהשאלה- האדם, למרות שהוא במצב של ירידה, עדיין בוערת בו התשוקה להשפיע ולהיות  נכלל, ולכן הוא עדיין על המזבח – עדיין במקום החיבור. המצב השני לעומת זאת הוא מצב יותר ראשוני. "על המזבח" מתאר מצב בו הקרבן כבר על המזבח אבל האש עדיין לא אחזה בו. אם נמשיך את המשל- ברגע  שאתה מבין שיש בך רצון לעלות על המזבח, למרות שעדיין לא "נתפסה בך האש",אתה עדיין עולה. אתה כבר ראוי להיות במקום החיבור.

"כל הלילה עד הבוקר" – אם כתוב כל הלילה, למה להוסיף "עד הבוקר"? יש המון מצבים שבהם האדם נמצא באפילה. באמצע הדרך מישהו כיבה את תאורת הרחוב.  גם אז צריך להיות מכוון מטרה, ולא לעזוב את הרצון לחיבור, כי בסוף  הבוקר חייב לבוא. זאת המציאות הפשוטה, גם אם לפעמים קשה להחזיק בה. הבוקר בוא יבוא. "עד הבוקר".

"אש המזבח תוקד בו" – לאחר שעבר את שעבר האדם והגיע אל הבוקר, אש המזבח תוקד בו – הוא כבר נמצא במצב שהאש שולטת בו. ידוע מהספרים הקדושים שיש ארבע יסודות, והאש היא היחידה שכוון הגדילה שלה הוא למעלה.

שנזכה בעזרת ה' להיכלל בכל עם ישראל ובעזרת הפוטנציאל שמגולם בנו נעזור לו ולעצמינו לעלות מעלה מעלה.

שבת שלום,

רועי.

הדברים לוקטו מספרי "אור החיים", "בית אהרון" ו"מאור עינים"

פרשת ויקרא

לחץ להגדלה

לתהליך: http://roymargaliot.com/Vayikra

פרשת ויקרא

"אדם כי יקריב מכם קרבן"

פרשת ויקרא פותחת את החומש השלישי, שכמו שאר החומשים, נקרא על שם הפרשה הראשונה שבו. פרשה זו  פותחת גם את הנושא העיקרי שבו יעסוק החומש- הקרבת הקרבנות. חלק מן הקורבנות אדם חייב להביא- למשל אם הוא חטא חטא מסויים. קרבנות אלה קרויים "קרבנות חובה". אבל קרבן יכול להיות גם יוזמה התנדבותית של האדם. קרבנות כאלה קרויים "קרבנות נדבה".

המילה "קרבן" מכילה בתוכה את משמעותו- התקרבות. האדם גרם לנתק בינו לבין בוראו, והוא רוצה ליצור חיבור מחודש. איך מתחברים? מביאים בהמה, או חיה, או עוף, או סוג של מאפה למשכן. השאלה שעולה מאליה היא- מה פתאום? איך שחיטה של בהמה או חיה יכולה לקרב אותי לה'?

התשובה הראשונית היא עמוקה ופשוטה כאחד- הכסף. לכאורה תמוה- למה כסף (או משהו בעל ערך ממוני כמו בהמה) מכפר לי על חטא?

הכסף נותן לאדם את האופציה להתקיים. "מי שלא עובד לא אוכל"- היא אמירה עממית, פשוטה ואמיתית מאין כמוה. כשאני לוקח את אופציית הקיום הזאת, ונותן אותה לחזרה למי שנתן לי אותה, אני אומר לו בזה- אם אתה מקיים אותי בלי שאתה רוצה שאהיה קרוב אליך, אז לא צריך. הקיום לא שווה לי. במין נימה "פולנית", אני נוגע בנקודה הכי שורשית של החיבור: קבלה ללא תשומת לב לא שווה הרבה. ברגע שאני מראה באמת שאני לא רוצה את "ההורה שלי בתור כספומט", אלא שמה שחשוב לי זאת האהבה והידיעה שמישהו דואג לי, אני מתקרב ומתחבר מחדש.

אם כן,  למה לא להביא כסף?  למה חיה, בהמה, עוף? האם זאת לא פירוטכניקה מיותרת?

כשאני קונה בהמה בכספי, היא הופכת להיות שלי, ולכן חלק ממני. אני מחובר אליה רגשית, כמו שאדם מרגיש שרכושו הוא חלק ממנו. וכשאני מקריב אותה, אני ממש מקריב חלק ממני. ואיזה חלק? את החלק שאין בו דעת -  קרבן מכפר רק על חטאים שנעשו בשוגג. על חטאים שנעשו בבלי דעת, ואת אותו המקום שבי, הבהמי, זה שאין בו דעת, אני מחזיר לה'.

ומה על הבהמה? היא מצידה במקום הכי טוב שיכול להיות.

ישנן ארבע דרגות בבריאה: דומם, צומח, חי, מדבר. במצב אידיאלי כל דרגה מתקנת את הדרגה שמתחתיה ומאפשרת לה להתעלות.  המים מתעלים כשהם הופכים לצמח, הצמח המתעלה כשאוכלת אותו עז, העז מתעלה כשאוכל אותה אדם. אבל זה רק במצב אידיאלי. פעם שמעתי מין בדיחה- למה פרה בוכה ששוחטים אותה, וגזר לא בוכה כש"שוחטים" אותו? כי הגזר יודע שהוא יעלה דרגה. זאת אומרת, לכל הפחות הוא יהפוך מצומח לחי. אבל הפרה לא יודעת- אולי היא נשחטת אך ורק כדי להיאכל על ידי אדם שהוא גם כן בסך הכל בהמה?

לבהמה שנשחטת לשם קרבן אין את הבעיה הזאת. היא לא עולה לדרגת "מדבר" אלא מעלה מעלה, הישר למאציל הראשון, למי שברא אותה ואת האדם ואת כל הבריאה כולה. וזה המקום הכי טוב שיכול להיות.

שנזכה שתמיד ייצאו מאיתנו דיבורי אמת, ונדע להעלות את הכל לשורשו.

שבת שלום,

רועי.