יום שישי, 17 במאי 2013

פרשת נשא





לחץ להגדלה

הפרשה השניה בחומש במדבר, הפרשה ממשיכה בפירוט תפקידי שבט לוי, ולאחר מכן עוסקת בדינים והלכות שונות, ביניהם פרשת סוטה ופרשת נזיר וברכת כהנים. בהמשך מדובר על הקרבת קרבנות הנשיאים לרגל סיום הקמת המשכן.

" דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה'"
(פסוקים א-ח)

האלשיך הקדוש מסביר באריכות את עניין פרשת הנזיר. אך לפני שהוא מסביר בבהירות נפלאה את כל סיבות האיסורים שמוטלים על הנזיר ( שתיית יין וכל היוצא מן הגפן, היטמאות למת, תספורת)- מסביר הוא את הטעם לעצם נתינת האפשרות לנדר של נזירות. וזה לשונו :
 "אמנם, הנה רצה הקדוש ברוך הוא ללמד דעת את עמו ישראל עם קדושו. בל יאמר נא ישראל – הלא הוא יתברך הבדיל את שבט לוי ומהם את זרע אהרון ומתוכם את הכהן הגדול מאחיו, כי קדוש יאמר לו. והאם תלוי הקדושה במולידם ולא בבחירה הטובה היא? ... על כן בא האל-הים וילמדנו כי לא כן הוא".
יכולנו לחשוב שהקרבה לה' מועברת בירושה, ולא כל אחד יכול להתקרב לה'. לפי זה הקרבה באה מצד מעמד ולא מצד הרצון החופשי של כל אדם. מסביר האלשיך הקדוש שכל אחד יכול להגיע לקרבה הכי גבוהה לה'. לזה לא מוגבל לאף אחד. וכך מתחילה פרשת נזיר :"איש או אשה כי יפליא לנדר.." - קרבת האל שווה בשני המינים. ויותר מכך, היא גם יותר גבוהה מקרבתו של הכהן הגדול: על הכהן הגדול נאמר "כי נזר משחת אלהיו על ראשו",. כלומר- את הכהן מושחים בשמן, דבר שהוא חיצוני לאדם. ואילו על הנזר כתוב "כי נזר אלהיו על ראשו" – ראשו ממש ולא חיצוני לו.
מוסיף על העניין ר' אברהם ירוביץ זצ"ל ומזהיר אותנו כי לפעמים אדם יכול "לעסוק בפרשת נזיר", כלומר להתעסק בפרישות ועבודות גדולות, ומתוך כך להרגיש גבהות לב, שזהו דווקא ההיפך הגמור של רעיון הנזירות. לכן צריך אותו אדם תמיד לזכור מדוע נהיה "נזיר". כמו שכתב רש"י בתחילת פרשת נזיר הסמוכה לפרשת סוטה: ,"הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין"- כלומר מהיראה לחטוא, אדם מפריש עצמו. האפשרות הקרובה שנחטא היא הסיבה לפרישות היתרה שאנו עשויים לגזור על עצמינו לפעמים. לכן, גם כשעובר זמן והאדם מתרגל לאותה פרישות, הוא צריך תמיד לזכור מאיפה זה התחיל, ולשים מול עיניו שאילולא ה' בעזרו יכול תמיד ליפול ממדרגתו.
שנזכה לקרבת ה' אמיתית מתוך ענוה.
שבת שלום,
רועי.

יום שישי, 10 במאי 2013

פרשת במדבר


לחץ להגדלה



הפרשה הראשונה בחומש הרביעי, מתחילה במניין בני ישראל, חלוקת השבטים למחנות, ופדיון בכורות בני ישראל בבני שבט לוי לאחר חטא העגל (בני לוי החליפו את תפקיד הבכורות בעבודת המקדש. בתחילה היו אמורים הבכורות מכל משפחה בישראל לעבוד את עבודת הקודש)

"שא את ראש כל עדת בני ישראל"
בפסוק זה משה מצווה לספור את בני ישראל. וכך מסביר רש"י הקדוש את עניין מניין בני ישראל – "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם"
במקום נוסף של מניין, בפרשת כי תשא, הכתוב מפרש שהמניין יעשה על ידי כסף, שנקרא "כופר נפש". כלומר: כל אחד ייתן מטבע, ואת המטבעות יספרו. באותו מקום רש"י מפרש שכאשר מישהו בא במניין שולט בו עין הרע. נשאלת השאלה המתבקשת – כיצד שני הפירושים של רש"י מסתדרים יחדיו? אם עניין המניין הוא להראות את חיבת ישראל, מדוע הם צריכים להביא כופר נפש?
מסביר בצורה נפלאה הרב אברהם ירוביץ זצ"ל את השאלה לפי הכתוב בזהר הקדוש – כל שפע גשמי שהאדם רואה ומתפעל ממנו, נפתחת האופציה להיזק, כי מרגע שאדם מתפעל מהשפע הגשמי יכולה עין הרע לחול עליו, אך מדוע? מסביר הרב שברגע שהאדם מתפעל ממשהו גשמי הוא יכול להרגיש בלב כאילו הדבר נעשה מעצמו, וחס וחלילה מנתק אותו מהמשפיע שלו – הקב"ה, ובכך בעצם מפריד את החיבור בין המשפיע למושפע וללא ההשפעה מה' ממילא השפע הגשמי נעלם, כי יש סתימה באינסטלציה.
לכן כאשר משה רבינו מונה את עם ישראל הוא מזכיר שה' הוא זה שהרבה את עם ישראל, הוא חיבר את הריבוי והשפע של גודל עם ישראל למי שגרם לזה לקרות – לה' יתברך וכך בעצם שמר את הקשר בין המשפיע למושפע.
את פרשת במדבר קוראים תמיד לפני שבועות, כהכנה למתן תורה, ידוע שיש בישראל שישים ריבוא שורשי נשמות אשר מחוברות לשישים ריבוא אותיות שבתורה, וכמו שבספר תורה עם אות אחת פסולה כך כל ספר התורה פסול כך גם בעם ישראל, אם אחד פסול כל העם פסול, אולי אפשר להגיד שהדרך להיות פסול הוא ע"י לא לראות שאתה חלק מהכלל ואת זה המפקד בא להראות לנו, שסופרים את כולם, היחידה היא חלק בלתי נפרד מהכלל, מתי שמישהו מנסה להפרד מהכלל  הוא פשוט מפרק את החבילה כולה. אולי אפשר לומר שזהו הדבר הכי חשוב בחיים - לא להיות נפרד. להבין תמיד את הקשר.

שתמיד נזכה לראות את החיבור בינינו לבין הסובבים אותנו ובינינו לבין הקב"ה.

בשורות טובות וחודש טוב,
רועי.

יום שישי, 3 במאי 2013

פרשת בהר בחוקותי


לחץ להגדלה


עוד צמד פרשיות שנקראות יחדיו בשנה שאינה מעוברת. פרשת "בהר" מתעסקת בשמיטה, יובל, גאולת קרקעות, איסור ריבית, דיני עבד עברי, גאולת עבד עברי שנמכר להיות עבד אצל גוי, איסור פסל, מצבה ואבן משכית. בפרשת "בחוקותיי" מתוארות הברכות והקללות שיבואו על עם ישראל בהתאם לשמירה או אי שמירה על מצוות ה'.

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ.." (בהר פסוקים א'-ד')

רש"י הקדוש שואל בפסוק א': "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו בסיני", מדוע בחרה התורה לציין בנפרד את העובדה שאת מצוות שמיטה קיבלו בהר סיני? הרי כל המצוות נתנו בהר סיני? מסביר רש"י שמהדיוק הזה אפשר ללמוד שכמו שכל העניינים הקשורים במצווה – "כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני" (רש"י בפסוק א') כך כל שאר פרטי ודקדוקי המצוות האחרות ניתנו אף הם בסיני. אבל בעצם השאלה נשארת – מדוע דווקא מצוות שמיטה? לא יכלו לכתוב לנו את זה על מצווה אחרת נניח ציצית, ולומר לנו שמה מצוות ציצית ניתנה בסיני כך שאר המצוות וכו'?
בפשטות התשובה היא ששמיטה היא מצווה שיכולה להתקיים רק בארץ ישראל, והיינו יכולים לחשוב שהכי מתאים לצוות עליה בכניסה לארץ. לכן, אם היא נאמרה בסיני, במדבר, כשעוד לאף אחד אין נחלה משלו שהוא יכול להפקיר, קל וחומר שמצוות כמו ציצית או כשרות נאמרו בסיני. אבל עדיין אפשר לשאול: למה דווקא שמיטה, ולא מצווה אחרת שתלויה בארץ כמו מעשרות או כמו ביכורים?

מצאתי רעיון מופלא בספר "פרי הארץ", ואני מקווה שהבנתי אותו נכון – כל הרעיון בשנת שמיטה שכל שש השנים שלפניה מתבטלות אצלה. בשנה השביעית כל השדות שלך הם הפקר, כל אחד יכול לבוא ולקחת, אתה לא עובד את האדמה כדי להגדיל יבול, ואתה כמו כל אחד אחר בשטח שהוא כביכול שלך. לגבי הדאגה מה יאכלו העם בשנה שלאחר מכן- יש הבטחה שלמרות חוסר התפעול בשטחים החקלאיים, ה' ידאג לכל הצורך שלך למזון וכלכלה. וחוזר חלילה – יש תנועה מעגלית של השתדלות של שש שנים ואז לראות בחוש שגם בשנה שאתה בעצם לא עושה כלום ועם זאת אתה עדיין מקבל הכל. נמצא שכל זמן שהרווחת לא הרווחת בגלל שחרשת וזרעת, אלא בגלל שרצון ה' הוא לתלות את פרנסתך בעבודה זו. נמצא שכל שש השנים מתבטלות לשנה השביעית ואתה מתבטל לה' ומבין שהכל זה ממנו. זה בדיוק העניין של הר סיני – הענווה. משמעות הענווה היא ההבנה שאני לא המרכז, וזה קורה ע"י  שאני מסוגל לראות את ה' בכל מקום ולדעת שהכל זה ממנו. התורה ניתנה על ההר הכי ענו (לפי המדרש) וע"י האדם הכי ענו שהיה קיים אי פעם – משה.

השמיטה היא הביטוי החזק לביטול הזה, ויותר ממנה – היובל- שבה יש "ריסטארט" עולמי. הכל חוזר לבסיסו הראשוני: העבדים משוחררים, הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים, ומעל כל זה מרחפת הבטחה גדולה שהכל  יהיה בסדר.

שנזכה לביטול אמיתי.