יום רביעי, 24 ביולי 2013

פרשת עקב


(לחצו להגדלה)


גילוי נאות: זוהי פרשת הבר מצווה שלי, בעוד שבוע אהפוך אי"ה לבן שלושים ואחד קייצים, אנסה לא להיות משוחד, אבל אני באמת חושב שיש כאן בפרשה המון נקודות שורשיות שאפשר ללמוד מהם על עבודת האדם בעולם.

ישנו מהלך מפסוק י' בפרק ח' עד פסוק א' בפרק ט', שאני זוכר שראיתי אותו איפושהו, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי ולכן אני מוציא ממגירות הזיכרון שלי, אוסיף קצת מעניות דעתי ועוד מספרים קדושים בעזרת ה' על הנושא 

בפסוק י' ישנו הציווי לברך את ה' לאחר שאוכלים, כלומר ברכת המזון "ואכלת ושבעת וברכת". שלושת הפסוקים הבאים בונים לנו תהליך שקורה לאחר השביעה :"השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצוותיו וחוקיותיו"... ומדוע? מפני ש "פן תאכל ושבעת..ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך...ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך"

באחד ממדרשי חז"ל כתוב כי בכל מקום שאתה מוצא אכילה אתה מוצא אזהרה, ולמה? כי בכל פעם שהאדם שבע, יש סכנה שהוא יישכח מאיפה הוא קיבל את כל השפע. השובע גורם למצב שמופיע בפסוק יז':"ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" האדם מלא בעצמיותו כאשר הוא שבע, הוא שוכח להודות, ולא זוכר שהמילוי הזה הוא לא מובן מאליו. נמצא שמצב החיסרון משאיר אותנו תמיד בידיעה שאנחנו צריכים תמיד להיות בתנועה, קדימה, ואת זה אפשר לעשות רק כש"רעבים" ומפרש בצורה מופלאה את הפסוק הראשון של הפרשה רבינו הרב אברהם ירוביץ זצ"ל(אם הבנתי את מה שכתב)– "והיה עקב תשמעון", כאשר תעשו את עצמיכם כמו עקב,המקום הכי נמוך, אז תשמעון, אז תצליחו לשמוע את הדיבור האלקי, מה ה' רוצה ממני במקום הזה שבו אני חסר וכיצד אני מתקדם, כי כאשר אני מרגיש "שבע מהמציאות" אני מלא בעצמי ואני לא מקשיב למה שהעולם מדבר אליי, כי הקב"ה מדבר אלינו מתוך הכישלונות שלנו והנפילות שלנו ואם איני טועה האריז"ל  כותב שבמקום שהכי קשה לבנאדם שם הוא התיקון שלו, וכך על ידי שימת הלב כאשר אנחנו נמצאים במקום נמוך ומרוקן מאגו,  יכול  כל אחד להקשיב בצורה ברורה  לדעת מה התפקיד שלו במציאות.


שנזכה לפנות מקום בתוכנו, בשבילנו, בשביל הסובבים אותנו, ונזכה לאחדות פשוטה במהרה בימינו אמן.

יום שישי, 19 ביולי 2013

פרשת ואתחנן

(לחץ להגדלה)



פרשת "ואתחנן" מתחילה בבקשתו של משה רבנו להיכנס לארץ ישראל, לאחר שכבר נתבשר כי לא יוכל להיכנס אליה. בפסוק כו: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", ורבו הפירושים בעניין של תחינתו של משה רבנו, ועל חוסר הענותו של ה' יתברך לתת למשה להיכנס לארץ המובטחת.

ראיתי דבר נפלא בספרו של הסבא של סבא שלי, ר' אברהם צבי מרגליות, שאתמול בי' באב היה מאה שנה לפטירתו, ולכבודו אני מביא את הדבר:
את פרשת "ואתחנן" תמיד ייקראו אחרי תשעה באב (ידוע שיש שנים מעוברות ופרשיות שנקראות ביחד או לחוד אך פרשה זו תמיד תהיה לאחר תשעה באב), ומסביר ר' אברהם צבי זיע"א, שכל עניין של תשעה באב זה לבכות על החורבן והציפייה לבית המקדש, והנה עובר לו תשעה באב, ולכאורה תפילות עם ישראל אינן נענות, ודבר זה יכול להוביל לרפיון ידיים ולשבר אמונה חס וחלילה, ולכן נקראת פרשה זו, משה רבנו מתחנן אל ה' להיכנס לארץ, ולכאורה גם הוא לא נענה, וכמו שכתבנו לעיל יש המון פירושים מדוע לא עלתה תפילתו של משה ונמנעה ממנו הכניסה לארץ, אך גלוי וידוע לכל שתפילתו עשתה פירות, וכמו שדרש בעל "מגלה עמוקות" שלעתיד לבא כשייבנה בית המקדש ויהיה קיבוץ גלויות אזי יתגלה לכל אחד מישראל מה הייתה מקומה של תפילתו ואיך השפיעה לטובה,

לעניות דעתי כך גם אצל האדם, שנקרא מקדש מעט, ולפעמים הוא משקיע וחותר למשהו, ולא יוצא כביכול כלום. אך הדרך ממשיכה, וכשמגיעים למקום שאמורים להגיע רואים איך כל המאמצים שהושקעו במקומות אחרים כביכול הם אלו שכיוננו אותנו לאיפה שאנחנו כעת.

שנזכה לסבלנות ומשם להבנת הדרך ולחתירה לגאולה הפרטית, ושמשם תבוא גם הכללית.

יום שישי, 12 ביולי 2013

פרשת דברים


(לחץ להגדלה)

אלו הדברים אשר דיבר משה


רש"י  מסביר בפירושו על הפסוק שמשה מוכיח את עם ישראל, אך עושה זאת ברמיזה מפני כבודם של ישראל (לדוגמה כשמשה רבינו אומר לעם ישראל "ובין תפל לדי זהב" שהם לכאורה שמות של מקומות, מביא רשי את דברי ר' יוחנן שכותב:"חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו), שואל ר' אברהם ירוביץ' בספרו "עבודת אברהם" מדוע היה צריך משה לרמוז לבני ישראל ולא פירש להם את כוונתו בתוכחתו, ומשיב הרב על פי מה שכתב האר"י ז"ל (היום יום הפטירה שלו, זי"עא) שאין תיקון יום אחד דומה לחבירו, ואין תפילה אחת דומה לחברתה מיום שהעולם נברא ועד לעתיד לבוא, וכן גם בני האדם, שאין אדם דומה לחבירו בפנימיות ולא נברא אדם שדומה למשנהו מאדם הראשון ועד לעתיד לבוא, וכמו שהזכרנו כבר שיש שישים ריבוא אותיות בתורה וכנגדם שישים ריבוא נשמות מישראל. נמצא שהעולם תמיד נמצא במצב של תיקון ולכל אחד יש את היעוד שלו ואין אף אדם שיכול למלא את חלקו של חבירו. ולכן אין צורך לחשוב דבר כמו: "אם היה לי את מה שיש לחברי אז הייתי עושה כך וכך" מפני שזהו לא החלק שאני אמור לברר בעולם. לכן משה רבנו בתוכחתו דיבר לעם ישראל בצורה של רמז,  כך כל אחד הבין את מהות התיקון שמתאימה לו לשורש נשמתו מתוך התוכחה הרמוזה. ממש כמו שהעולם מתנהג ברמזים ואנחנו אמורים להקשיב לרחשי העולם כדי לדעת איך לפעול בו.

שנצליח לפתוח את האזניים ולפנות מקום בעצמינו ולשמוע מה אנחנו אמורים לתקן, ושהכל מה'.
שבת שלום,

רועי.                          

יום חמישי, 4 ביולי 2013

מטות - מסעי




(לחץ להגדלה)



"וידבר משה אל ראשי המטות...איש כי ידור נדר...לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה".
פרשת מטות מתחילה בדיני נדרים והפרתם.  נושא הנדרים נחשב לחמור ובעייתי. אנו רואים למשל,  במגילת קהלת :"טוב אשר לא תידור משתדור ולא תשלם". אחרי הכל, מדבור בסך הכל במילים. אולי אפילו פליטת פה. מדוע דיני הנדרים מטילים אחריות כבדה כל כך על אדם, רק בגלל שאמר משהו?
 ובכן, ידוע כי כל הבריאה כולה נוצרה על ידי מילים. כמו שכתוב במסכת אבות: "בעשרה מאמרות נברא העולם"  - בעשר פעמים שכתוב "ויאמר" בסיפור הבריאה בפרשת בראשית (למעשה יש תשע פעמים אך המילה בראשית נקראת גם כן אמירה – כמובא במסכת ראש השנה, יש לזה סיבה כמובן, אך לא כאן המקום להאריך) וכן כתוב בזהר הקדוש – "בכ"ב אתוון דאורייתא", כלומר- בעשרים ושתיים אותיות של התורה, וכמו שכתוב שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. אין דבר שבעולם שלא התהווה מהדיבור האלוקי. ולא רק זה- הדיבור האלוקי מהווה את המציאות בכל רגע ורגע,  כמו שכתוב "ואתה מחיה את כולם". הקב"ה מחייה את כולם כל הזמן, ואילו היה הדיבור האלוקי פוסק לרגע אחד מלהחיות את המציאות,  היא הייתה פשוט מתבטלת.
חלק מאותן ניצוצי חיות נפלו בשעת השבירה (חלק מתהליך הבריאה) ותפקיד האדם הוא לתקן את השבירה ולאסוף חזרה את אותן ניצוצי חיות שקשורים לנשמתו שלו. ואיך עושים זאת? אנחנו אמורים לראות בכל דבר את החיות האלוקית שמפעמת בו.  בכך אנחנו מחזירים את הניצוץ הנפול אל מקומו.  אולי אפשר להמשיל את הדבר לפאזל של המון אותיות שאנחנו מורכבים ממנו, והמסע שלנו בחיים הוא לאסוף את החלקים החסרים (משל שטחי מאד אבל אני מקווה שזה מפשט את הדברים). לכן האדם צריך לשים אל ליבו את צורת ההסתכלות שלו על העולם- "בכל דרכך דעהו". משמעות הדבר היא, שבכל פרט ופרט בבריאה הקדוש ברוך ה' נמצא, ולכן מכל מקום אפשר לאסוף את חלקי הפאזל שלנו. ברגע שאדם נודר נדר, ואוסר על עצמו דבר כלשהו, הוא מונע מעצמו את איסוף חלקי הפאזל החסרים לו מאותו עניין.
אמרו רבותינו  ז"ל- "כל הנודר נדר כאילו בנה במה" . במה היא מקום להקרבת קרבן. בזמן שבית המקדש היה קיים נאסרה ההקרבה בבמות, והותרה רק בבית המקדש עצמו.  כאשר האדם מקיים את נדרו, הוא כאילו מקריב קרבן על אותה במה שבנה.
מה הקשר בין קרבנות לנדרים? בשני המקרים המטרה היא להתקרב לקב"ה (קרבן- מלשון קרבה). אבל התורה נותנת לנו את הדרכים להתקרב לה', והיא איננה רוצה שנוסיף על כך קרבנות משלנו. זאת הסיבה שאסור להקריב בבמות, וזאת הסיבה שדעתם של חז"ל איננה נוחה מנדירת נדרים.
כמובן שלכל מטבע שני צדדים. אחרי הכל, נדירת הנדרים לא נאסרה לגמרי.  כמו שכתוב בגמרא: "היושב בתענית נקרא קדוש". כלומר- מי שיודע לעשות זאת בכוונה הנכונה הוא צדיק. רק שלא כל אחד יודע לכוון בזה (תענית מורכבת מהאותיות ת"ת עני – תפארת ומלכות, זכר ונקבה, ואין כאן המקום להאריך בזה).

שנזכה להרכיב את הפאזל שלנו, שנשכיל לראות שאנחנו חלק מפאזל יותר גדול, אינסופי, ושנהנה מהחיפוש.
(הרעיון הנ"ל מבוסס על הספר "מאור עיניים")

שבת שלום,

רועי.