פרשת כי תצא

(לחץ להגדלה)

"כי יקרה קן ציפור לפניך...כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך"...

וברש"י הקדוש – "אם קיימת מצוות שלוח הקן, סופך  לבנות בית חדש ותקיים מצוות מעקה, שמצווה גוררת מצווה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים, לכך נסמכו פרשיות אלו"

מבואר שמצוות שילוח הקן היא אחת המצוות הקלות: כאשר נקרה בדרכו של אדם קן ציפור, והוא רוצה לקחת את הגוזלים או את הביצים, הוא צריך לסלק את האם כדי שלא תחזה בלקיחה. ומיד לאחר מכן- מצוות מעקה, שהיא מצווה שאפשר לקיים כאשר האדם קונה או בונה בית – אזי הוא צריך לשים מעקה לגג, שמא יפול ממנו אדם. מה פשר הסמיכות הזאת? כנראה שיש כאן מהלך.

 אולי אפשר לראות זאת "מהקל אל הכבד", כמו המשפט המפורסם (שאני בטח לא מצטט אותו נכון) שכל מסלול, גם הכי ארוך, מתחיל בצעד ראשון. הצעד הראשון הוא דבר קל, ואחריו מגיע עוד צעד, ועוד צעד. כאשר אדם מקיים מצווה, הוא מגלה את הקב"ה במציאות, ומפני שה' נמצא בכל מקום, צריך לגלות אותו בכל מקום. נמצא, שכאשר אדם נמצא בדרך הרצון לגלות את ה', ומתחיל בדברים קטנים, הוא יגיע במסלול גם לאותן נקודות בהן יש צורך בהשקעה גדולה יותר. וממילא- הוא יצטרך לקבל משמיים את הכלים לכך. כלומר, אם לנסות להבין את רש"י- לא הכסף הוא השכר על מצוות שילוח הקן, אלא ההזדמנות לבוא ולגלות את מציאות השם בעוד ועוד תחומים בחיים, וכשאדם מגלה נכונות לכך, ממילא מגיע לו השפע שיאפשר לו לעשות זאת. 

בח"י אלול, שחל בשבת, יום הולדתם של הבעש"ט ובעל התניא, זכותם תגן עלינו, ונזכה לשפע כל טוב, לגילויים חדשים ושבת שלום

פרשת עקב

(לחצו להגדלה)

גילוי נאות: זוהי פרשת הבר מצווה שלי, בעוד שבוע אהפוך אי"ה לבן שלושים ואחד קייצים, אנסה לא להיות משוחד, אבל אני באמת חושב שיש כאן בפרשה המון נקודות שורשיות שאפשר ללמוד מהם על עבודת האדם בעולם.

ישנו מהלך מפסוק י' בפרק ח' עד פסוק א' בפרק ט', שאני זוכר שראיתי אותו איפושהו, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי ולכן אני מוציא ממגירות הזיכרון שלי, אוסיף קצת מעניות דעתי ועוד מספרים קדושים בעזרת ה' על הנושא 

בפסוק י' ישנו הציווי לברך את ה' לאחר שאוכלים, כלומר ברכת המזון "ואכלת ושבעת וברכת". שלושת הפסוקים הבאים בונים לנו תהליך שקורה לאחר השביעה :"השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצוותיו וחוקיותיו"... ומדוע? מפני ש "פן תאכל ושבעת..ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך...ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך"

באחד ממדרשי חז"ל כתוב כי בכל מקום שאתה מוצא אכילה אתה מוצא אזהרה, ולמה? כי בכל פעם שהאדם שבע, יש סכנה שהוא יישכח מאיפה הוא קיבל את כל השפע. השובע גורם למצב שמופיע בפסוק יז':"ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" האדם מלא בעצמיותו כאשר הוא שבע, הוא שוכח להודות, ולא זוכר שהמילוי הזה הוא לא מובן מאליו. נמצא שמצב החיסרון משאיר אותנו תמיד בידיעה שאנחנו צריכים תמיד להיות בתנועה, קדימה, ואת זה אפשר לעשות רק כש"רעבים" ומפרש בצורה מופלאה את הפסוק הראשון של הפרשה רבינו הרב אברהם ירוביץ זצ"ל(אם הבנתי את מה שכתב)– "והיה עקב תשמעון", כאשר תעשו את עצמיכם כמו עקב,המקום הכי נמוך, אז תשמעון, אז תצליחו לשמוע את הדיבור האלקי, מה ה' רוצה ממני במקום הזה שבו אני חסר וכיצד אני מתקדם, כי כאשר אני מרגיש "שבע מהמציאות" אני מלא בעצמי ואני לא מקשיב למה שהעולם מדבר אליי, כי הקב"ה מדבר אלינו מתוך הכישלונות שלנו והנפילות שלנו ואם איני טועה האריז"ל  כותב שבמקום שהכי קשה לבנאדם שם הוא התיקון שלו, וכך על ידי שימת הלב כאשר אנחנו נמצאים במקום נמוך ומרוקן מאגו,  יכול  כל אחד להקשיב בצורה ברורה  לדעת מה התפקיד שלו במציאות.

שנזכה לפנות מקום בתוכנו, בשבילנו, בשביל הסובבים אותנו, ונזכה לאחדות פשוטה במהרה בימינו אמן.

פרשת ואתחנן

(לחץ להגדלה)

פרשת "ואתחנן" מתחילה בבקשתו של משה רבנו להיכנס לארץ ישראל, לאחר שכבר נתבשר כי לא יוכל להיכנס אליה. בפסוק כו: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", ורבו הפירושים בעניין של תחינתו של משה רבנו, ועל חוסר הענותו של ה' יתברך לתת למשה להיכנס לארץ המובטחת.

ראיתי דבר נפלא בספרו של הסבא של סבא שלי, ר' אברהם צבי מרגליות, שאתמול בי' באב היה מאה שנה לפטירתו, ולכבודו אני מביא את הדבר:

את פרשת "ואתחנן" תמיד ייקראו אחרי תשעה באב (ידוע שיש שנים מעוברות ופרשיות שנקראות ביחד או לחוד אך פרשה זו תמיד תהיה לאחר תשעה באב), ומסביר ר' אברהם צבי זיע"א, שכל עניין של תשעה באב זה לבכות על החורבן והציפייה לבית המקדש, והנה עובר לו תשעה באב, ולכאורה תפילות עם ישראל אינן נענות, ודבר זה יכול להוביל לרפיון ידיים ולשבר אמונה חס וחלילה, ולכן נקראת פרשה זו, משה רבנו מתחנן אל ה' להיכנס לארץ, ולכאורה גם הוא לא נענה, וכמו שכתבנו לעיל יש המון פירושים מדוע לא עלתה תפילתו של משה ונמנעה ממנו הכניסה לארץ, אך גלוי וידוע לכל שתפילתו עשתה פירות, וכמו שדרש בעל "מגלה עמוקות" שלעתיד לבא כשייבנה בית המקדש ויהיה קיבוץ גלויות אזי יתגלה לכל אחד מישראל מה הייתה מקומה של תפילתו ואיך השפיעה לטובה,

לעניות דעתי כך גם אצל האדם, שנקרא מקדש מעט, ולפעמים הוא משקיע וחותר למשהו, ולא יוצא כביכול כלום. אך הדרך ממשיכה, וכשמגיעים למקום שאמורים להגיע רואים איך כל המאמצים שהושקעו במקומות אחרים כביכול הם אלו שכיוננו אותנו לאיפה שאנחנו כעת.

שנזכה לסבלנות ומשם להבנת הדרך ולחתירה לגאולה הפרטית, ושמשם תבוא גם הכללית.

פרשת דברים

(לחץ להגדלה)

אלו הדברים אשר דיבר משה

רש"י  מסביר בפירושו על הפסוק שמשה מוכיח את עם ישראל, אך עושה זאת ברמיזה מפני כבודם של ישראל (לדוגמה כשמשה רבינו אומר לעם ישראל "ובין תפל לדי זהב" שהם לכאורה שמות של מקומות, מביא רשי את דברי ר' יוחנן שכותב:"חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו), שואל ר' אברהם ירוביץ' בספרו "עבודת אברהם" מדוע היה צריך משה לרמוז לבני ישראל ולא פירש להם את כוונתו בתוכחתו, ומשיב הרב על פי מה שכתב האר"י ז"ל (היום יום הפטירה שלו, זי"עא) שאין תיקון יום אחד דומה לחבירו, ואין תפילה אחת דומה לחברתה מיום שהעולם נברא ועד לעתיד לבוא, וכן גם בני האדם, שאין אדם דומה לחבירו בפנימיות ולא נברא אדם שדומה למשנהו מאדם הראשון ועד לעתיד לבוא, וכמו שהזכרנו כבר שיש שישים ריבוא אותיות בתורה וכנגדם שישים ריבוא נשמות מישראל. נמצא שהעולם תמיד נמצא במצב של תיקון ולכל אחד יש את היעוד שלו ואין אף אדם שיכול למלא את חלקו של חבירו. ולכן אין צורך לחשוב דבר כמו: "אם היה לי את מה שיש לחברי אז הייתי עושה כך וכך" מפני שזהו לא החלק שאני אמור לברר בעולם. לכן משה רבנו בתוכחתו דיבר לעם ישראל בצורה של רמז,  כך כל אחד הבין את מהות התיקון שמתאימה לו לשורש נשמתו מתוך התוכחה הרמוזה. ממש כמו שהעולם מתנהג ברמזים ואנחנו אמורים להקשיב לרחשי העולם כדי לדעת איך לפעול בו.

שנצליח לפתוח את האזניים ולפנות מקום בעצמינו ולשמוע מה אנחנו אמורים לתקן, ושהכל מה'.

שבת שלום,

רועי.                          

מטות - מסעי

(לחץ להגדלה)

"וידבר משה אל ראשי המטות...איש כי ידור נדר...לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה".

פרשת מטות מתחילה בדיני נדרים והפרתם.  נושא הנדרים נחשב לחמור ובעייתי. אנו רואים למשל,  במגילת קהלת :"טוב אשר לא תידור משתדור ולא תשלם". אחרי הכל, מדבור בסך הכל במילים. אולי אפילו פליטת פה. מדוע דיני הנדרים מטילים אחריות כבדה כל כך על אדם, רק בגלל שאמר משהו?

 ובכן, ידוע כי כל הבריאה כולה נוצרה על ידי מילים. כמו שכתוב במסכת אבות: "בעשרה מאמרות נברא העולם"  - בעשר פעמים שכתוב "ויאמר" בסיפור הבריאה בפרשת בראשית (למעשה יש תשע פעמים אך המילה בראשית נקראת גם כן אמירה – כמובא במסכת ראש השנה, יש לזה סיבה כמובן, אך לא כאן המקום להאריך) וכן כתוב בזהר הקדוש – "בכ"ב אתוון דאורייתא", כלומר- בעשרים ושתיים אותיות של התורה, וכמו שכתוב שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. אין דבר שבעולם שלא התהווה מהדיבור האלוקי. ולא רק זה- הדיבור האלוקי מהווה את המציאות בכל רגע ורגע,  כמו שכתוב "ואתה מחיה את כולם". הקב"ה מחייה את כולם כל הזמן, ואילו היה הדיבור האלוקי פוסק לרגע אחד מלהחיות את המציאות,  היא הייתה פשוט מתבטלת.

חלק מאותן ניצוצי חיות נפלו בשעת השבירה (חלק מתהליך הבריאה) ותפקיד האדם הוא לתקן את השבירה ולאסוף חזרה את אותן ניצוצי חיות שקשורים לנשמתו שלו. ואיך עושים זאת? אנחנו אמורים לראות בכל דבר את החיות האלוקית שמפעמת בו.  בכך אנחנו מחזירים את הניצוץ הנפול אל מקומו.  אולי אפשר להמשיל את הדבר לפאזל של המון אותיות שאנחנו מורכבים ממנו, והמסע שלנו בחיים הוא לאסוף את החלקים החסרים (משל שטחי מאד אבל אני מקווה שזה מפשט את הדברים). לכן האדם צריך לשים אל ליבו את צורת ההסתכלות שלו על העולם- "בכל דרכך דעהו". משמעות הדבר היא, שבכל פרט ופרט בבריאה הקדוש ברוך ה' נמצא, ולכן מכל מקום אפשר לאסוף את חלקי הפאזל שלנו. ברגע שאדם נודר נדר, ואוסר על עצמו דבר כלשהו, הוא מונע מעצמו את איסוף חלקי הפאזל החסרים לו מאותו עניין.

אמרו רבותינו  ז"ל- "כל הנודר נדר כאילו בנה במה" . במה היא מקום להקרבת קרבן. בזמן שבית המקדש היה קיים נאסרה ההקרבה בבמות, והותרה רק בבית המקדש עצמו.  כאשר האדם מקיים את נדרו, הוא כאילו מקריב קרבן על אותה במה שבנה.

מה הקשר בין קרבנות לנדרים? בשני המקרים המטרה היא להתקרב לקב"ה (קרבן- מלשון קרבה). אבל התורה נותנת לנו את הדרכים להתקרב לה', והיא איננה רוצה שנוסיף על כך קרבנות משלנו. זאת הסיבה שאסור להקריב בבמות, וזאת הסיבה שדעתם של חז"ל איננה נוחה מנדירת נדרים.

כמובן שלכל מטבע שני צדדים. אחרי הכל, נדירת הנדרים לא נאסרה לגמרי.  כמו שכתוב בגמרא: "היושב בתענית נקרא קדוש". כלומר- מי שיודע לעשות זאת בכוונה הנכונה הוא צדיק. רק שלא כל אחד יודע לכוון בזה (תענית מורכבת מהאותיות ת"ת עני – תפארת ומלכות, זכר ונקבה, ואין כאן המקום להאריך בזה).

שנזכה להרכיב את הפאזל שלנו, שנשכיל לראות שאנחנו חלק מפאזל יותר גדול, אינסופי, ושנהנה מהחיפוש.

(הרעיון הנ"ל מבוסס על הספר "מאור עיניים")

שבת שלום,

רועי.

פרשת קרח

(לחץ להגדלה)

בפרשה זו קם קרח, קרובו של משה ואהרן משבט לוי, וחלק על ההנהגה הקיימת, ועל עצם הרצון האלקי, כמו שמבואר בתלמוד הירושלמי במסכת סנהדרין :"באותה שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ואין משה נביא וכו'" בזהר הקדוש מסופר לנו על העיקרון של המחלוקת : "תא חזי(בוא וראה) אהרן ימינא (אהרן מצד ימין) לואי שמאלא (לוי מצד שמאל) קרח בעי למיעבד חילופא דימינא לשמאלא (בא קרח ורצה להחליף את הימין בשמאל) – בתחילת פרשת בראשית מפרש רש"י שבתחילה רצה ה' יתברך לברוא את העולם במידת הדין (שמאל) וכיון שראה שאין העולם מתקיים הקדים מידת הרחמים (ימין)  ושתפו למידת הדין. הרצון של קרח היה לשנות את שורש ההנהגה במציאות הקיום, ומצד העיקרון אפשר לומר שהוא היה צודק – לאחר שראה בחטא המרגלים, ובצורת העבודה שבני אדם מתקרבים לה' והוא סולח להם ונותן להם את האופציה לחטוא ולקלקל, גמר בליבו להחזיר את מצב הבריאה הראשוני, שבני האדם יחיו תחת יראת ה' התמידית ולא יהיה מקום לחוטאים בעולם, אך מצד האמת, אין ביכולת העולם להתקיים תחת מידת הדין לבד, ומהלך כזה היה גורם לאיבוד העולם ברגע. כביכול קרח שכח את המשפט "בכביש אל תהיה צודק תהיה חכם", ובמקום לקרוא את המפה נכון הוא רצה להדבק בעקרון שהיה יכול להביא את העולם לקיצו. אולי אפשר לומר שהדבר דומה למחלוקת במסכת סנהדרין על עניין העדיפות  במשפט – הדין או הפשרה, ורואים שם שעדיפה מציאות הפשרה, השלום עדיף על האמת, כמובן שישנם מקרים קיצוניים שבהם אין מקום לפשרות, אך הקו הכללי שצריך להנחות את העולם הוא המקום עם היכולת לתקן ולא לשפוט באותו רגע.

הרמ"ע מפאנו כותב שבאמת שיטתו של קרח היא הנכונה וזוהי צורת העולם המתוקנת ושהוא היה צדיק, דבר המרומז בפסוק צדיק כתמר יפרח – סופי תיבות קרח, אך עד שנגיע לזמן הזה, שנזכה לתת מקום לתיקון בחיים.

שבת שלום,

רועי.

(ע"פ "קרן אורה" לר' אברהם צבי מרגליות)

פרשת נשא

לחץ להגדלה

הפרשה השניה בחומש במדבר, הפרשה ממשיכה בפירוט תפקידי שבט לוי, ולאחר מכן עוסקת בדינים והלכות שונות, ביניהם פרשת סוטה ופרשת נזיר וברכת כהנים. בהמשך מדובר על הקרבת קרבנות הנשיאים לרגל סיום הקמת המשכן.

" דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה'"

(פסוקים א-ח)

האלשיך הקדוש מסביר באריכות את עניין פרשת הנזיר. אך לפני שהוא מסביר בבהירות נפלאה את כל סיבות האיסורים שמוטלים על הנזיר ( שתיית יין וכל היוצא מן הגפן, היטמאות למת, תספורת)- מסביר הוא את הטעם לעצם נתינת האפשרות לנדר של נזירות. וזה לשונו :

 "אמנם, הנה רצה הקדוש ברוך הוא ללמד דעת את עמו ישראל עם קדושו. בל יאמר נא ישראל – הלא הוא יתברך הבדיל את שבט לוי ומהם את זרע אהרון ומתוכם את הכהן הגדול מאחיו, כי קדוש יאמר לו. והאם תלוי הקדושה במולידם ולא בבחירה הטובה היא? ... על כן בא האל-הים וילמדנו כי לא כן הוא".

יכולנו לחשוב שהקרבה לה' מועברת בירושה, ולא כל אחד יכול להתקרב לה'. לפי זה הקרבה באה מצד מעמד ולא מצד הרצון החופשי של כל אדם. מסביר האלשיך הקדוש שכל אחד יכול להגיע לקרבה הכי גבוהה לה'. לזה לא מוגבל לאף אחד. וכך מתחילה פרשת נזיר :"איש או אשה כי יפליא לנדר.." - קרבת האל שווה בשני המינים. ויותר מכך, היא גם יותר גבוהה מקרבתו של הכהן הגדול: על הכהן הגדול נאמר "כי נזר משחת אלהיו על ראשו",. כלומר- את הכהן מושחים בשמן, דבר שהוא חיצוני לאדם. ואילו על הנזר כתוב "כי נזר אלהיו על ראשו" – ראשו ממש ולא חיצוני לו.

מוסיף על העניין ר' אברהם ירוביץ זצ"ל ומזהיר אותנו כי לפעמים אדם יכול "לעסוק בפרשת נזיר", כלומר להתעסק בפרישות ועבודות גדולות, ומתוך כך להרגיש גבהות לב, שזהו דווקא ההיפך הגמור של רעיון הנזירות. לכן צריך אותו אדם תמיד לזכור מדוע נהיה "נזיר". כמו שכתב רש"י בתחילת פרשת נזיר הסמוכה לפרשת סוטה: ,"הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין"- כלומר מהיראה לחטוא, אדם מפריש עצמו. האפשרות הקרובה שנחטא היא הסיבה לפרישות היתרה שאנו עשויים לגזור על עצמינו לפעמים. לכן, גם כשעובר זמן והאדם מתרגל לאותה פרישות, הוא צריך תמיד לזכור מאיפה זה התחיל, ולשים מול עיניו שאילולא ה' בעזרו יכול תמיד ליפול ממדרגתו.

שנזכה לקרבת ה' אמיתית מתוך ענוה.

שבת שלום,

רועי.